סדרת המוצרים החדשה של “אוליביה”

13 באוגוסט 2013

לנחות מחו”ל. למות מרעב. להגיע לשכונה השכם בבוקר. להתקלח. להתלבש. להיות רעבה. אין כלום בבית. להכין רשימת קניות. דפיקה בדלת: שליח! שליח נחמד ובידו צידנית קטנה, קרירה וחמודה.

פותחת את הצידנית, ובתוכה שלל צנצנות קטנות. המכסה הירוק מסגיר מיד: אוליביה. לצד הצנצנות, בעטיפת נייר חומה, לחם “נלסון” של מאפיית “לחמנינה”, מהלחמים שטוענים לכתר הלחם הטוב בישראל.

עומדת ליד השיש. פותחת צנצנת אחר צנצנת, מעמיסה על הלחם, פרוסה ועוד פרוסה, ממרח ועוד ממרח, טועמת, ממצמצת בשפתיי – והכל נפלא. מושלם. “רגע”, אני אומרת לעצמי, “משהו פה לא הגיוני. לא יכול להיות שהכל טעים לך”. ואז אני מבינה: הלחם! הלחם! הו ממזר שכמוך, לחם נלסון ערמומי שכמותך, הרי הכל טעים איתך, אי אפשר לצאת לא טוב לידך, מרושע שכמוך.

אוף. אני כבר שבעה, אבל מתחילה את הטעימה מחדש - הפעם עם כפית. “השובע חשוב לעתונאית חוקרת” אני ממלמלת לעצמי “השובע הוא בסיס האובייקטיביות. ואת, את הרי לא באת לכאן כדי ליהנות.” אז אכלתי. ולהלן הממצאים:

שבעה ממרחים חדשים בסדרה החדשה, כל אחד בצנצנת בת 130-140 גרם, והם אמורים לעלות לצרכן כ-10-12 שקלים לצנצנת. לא זול, אבל מכיוון שמדובר במוצרים שחיים איתנו (יחסית) זמן רב, אפשר לספוג את הפרשי המחיר ממוצרים מקבילים בחנויות. נעבור עליהם אחד אחד:

סחוג אדום – סחוג טוב. סחוג מצוין אפילו. טעמים עזים של פפריקה מתוקה וחריפה, עם רבדי טעם עמוקים נוספים פרט ל”חריף”. לגמרי עושה את מה שסחוג טוב אמור לעשות – להכניס קצת פלפל לסנדביץ’.

סחוג ירוק – מה זה זה? למה יש כל כך הרבה סיבים בתוך הקוועץ’? המרקם מאוד לא נעים, והטעם אמנם טעים, אך מתאים רק לאוהבי כוסברה מושבעים. סביר להניח שסבתות מצנעא יזלזלו ברמת החריפות של הסחוג הירוק, שבדר”כ מפיל בנוקאאוט את חברו האדום ברמת החריפות. פה זה לא קורה.

אריסה מתוקה עם לימון – אם לא יועיל לא יזיק?! ממרח שגרם לי לטעום אותו שוב ושוב רק כדי לחפש את התשובה לשאלה למה לעזאזל מייצרים אותו. קשה לי לחבר אותו לאיזשהוא סנדביץ’ בחיי, אבל אולי הוא יכול להחליף את האריסה הקלאסית בסנדביץ’ טוניסאי שמוגש לאנשים שלא יודעים לאכול חריף.

אריסה חריפה – מאמאמיה! דם ואש ותמרות עשן (מהאוזניים). חריף שיכול לשמש כשלב סופי בעינוי שבויים. אש בקיצור (ואני אוהבת אש!) על אף שציפיתי מהסחוג להיות הגבר גבר בטעימה הזו, דווקא האריסה החריפה היא זו שנתנה בראש. מושלם לתיבול חריימה: עגבניות מרוסקות בשילוב הרסק הזה יצרו אצלי במחבת רוטב מושלם. שמחתי להכיר. שמחתי להשתמש. שמחתי לאכול.

פסטו בזיליקום – מכיוון שהמילה “פסטו” מגדירה מלכתחילה ממרח המורכב מבזיליקום, שום, פרמזן, שמן זית וצנוברים, צרמה לי תוספת המילה “בזיליקום” בכותרת. קצת כמו לאמר “חית חית חיובי”, אבל ניחא. העדר הגבינה בממרח בעצם מכריחה את האכלן הביתי להוסיף פרמזן (או פקורינו) בכדי לקבל פסטו אמיתי. אבל אם נשים את הנודניקיות בצד, נקבל ממרח חביב, שטעמי החומרים המשמרים שבו כלל אינם מורגשים. בהחלט יכול להחליף פסטו תוצרת בית אם אין לכם כוח להכין לבד.

פסטו כוסברה – חדי העין מביניכם ודאי ישימו לב (על פי התמונה) שהממרח הזה כמעט וחוסל. והסיבה אינה טעמו הערב, אלא העובדה שטעמתי אותו שוב ושוב ושוב (ועוד פעם אחת) כדי להגיע למסקנה הנחרצת שזה המוצר החלש של הסדרה. מי ששונא כוסברה – ממילא לא ייגע. מי שאוהב כוסברה – יתאכזב. טעם הכוסברה כמעט ואינו מורגש, כמויות השמן פה גבוהות מאוד יחסית לסדרה, והתוצאה היא משהו עשבוני לא ברור. בקיצור: לא.

ממרח גזר ולימון – יופי של דבר. מדובר למעשה בגזר מעוך עם טעמים עזים של לימון כבוש. הממרח עשה פלאים לכריך טונה וגם שדרג פרוסה עם קוטג’. אהבתי אותו עם גבינת עיזים רכה, והעלמתי בעזרתו את טעמה של פסטרמה תעשייתית. הייתי שמחה אם היה משווק בצנצנות גדולות יותר.

שורה תחתונה: אריסה חריפה וממרח גזר ולימון. וגם הסחוג האדום. אם הייתי אתם, זה מה שהייתי מכניסה לעגלת הסופר שלי. על כל השאר האנזלית לא לוקחת אחריות.