הפרעת קשב קולינרית

דברים טעימים שקרו לי בנובמבר 2013

מירוץ החיים זורק אותך לפעמים למערבולות שקשה להרים מהן את הראש. “אל תכתבי את זה. אין פה דרמה, לא הכל צריך להשמע כל כך דרסטי”, קורא לי הקול בצד אחד של הראש. “אבל מי אני בלי הדרמות?” זורק קול שני, שיודע עם מי יש לו עסק. יש אנשים שמבחינתם לעבור דירה, להתרוצץ עם הילד בין חוגים, ולסגור כמה כתבות לעיתון, זו דרמה גדולה. בבחינת ערעור סדר היום, שלא לאמר סדרי עולם.

כי כזו אני. כל נגיעה משפיעה. כל רחש מסיט. כל מילה מניעה מיתר. אתם קוראים לזה הפרעת קשב, אני קוראת לזה אפרת. אנחנו, אנשי הפרעת הקשב, לא יודעים מי אנחנו בלי אותם רחשים, רעשים ולפעמים צעקות, שבתוך הראש. זה מי שאנחנו. בלי ההפרעה אנחנו כל כך שונים, עד שקשה לנו אפילו לדמיין מי אנחנו בלעדיה.

וזה אולי המאפיין הראשון של הפרעת הקשב: באתי לכתוב על אוכל, כתבתי על עצמי. התכוונו לעשות “אחד” ויצא לנו “שתיים”. חושבים וכותבים על מה שמעניין. לא מסוגלים להתרכז לשניה במה שלא. הנה אני, בפסקה השניה לכתיבה, והלב צורח לכתוב לכם בהרחבה מהי הפרעת קשב. הראש יודע שזה לא הזמן או המקום, אבל כל כך קשה לשמוע קולות אחרים. מה שמעניין הוא המרכז. כל השאר קשה עד בלתי אפשרי לביצוע.

ואולי יש סיבה שההפרעה פרצה לי ככה פתאום לתוך הטקסט. יעל כלב, העורכת של מגזין “על השולחן” אמרה לי לא פעם שישראל סובלת מהפרעת קשב קולינרית, וההגדרה הזו מדויקת כל כך. בכל יום נפתחים מקומות חדשים, מודפסים ספרים חדשים. בכל יום צומחות אופנות חדשות וחומרי גלם כוכבים. אנחנו יכולים להתבונן על הקולינריה האיטלקית והצרפתית בקנאה, ולראות איך במשך שנים הם מבשלים ואוכלים, יום יום, את אותו האוכל, גאים וזקופים במורשתם הקלאסית. ואנחנו? “שנת הסלק”, “שנת הפסיפלורה”, “שנת שקדי העגל” – מכתירים מלכים ועורפים ראשים. נראה את השף שיעז עכשיו להגיש לנו קבבונים, באיחור של 10 שנים מפרוץ הטרנד. חציל בטחינה? מופת של המטבח המקומי הערבי כבר מאות שנים? אותנו זה לא מעניין. זה היה אופנתי לתקופה, עכשיו זה סמל סטטוס לתפריט לא מעודכן.

אני לא הראשונה שמנסה להסביר את התופעה הישראלית הזו. גדולים וטובים ממני עושים זאת פעם אחר פעם, מאשימים את צעירות המטבח, את ילדותיות הקולינריה הישראלית, בקושי בת שישים שנה. אחרים יאשימו את קיבוץ הגלויות, שבשילוב עם אוטוסטראדת המידע, מאפשר השפעות חדות ומהירות בין מטבחים שנפגשו זה בזה, כאן ברחוב, בשוק, במכולת, בשכונה, וכמובן גם במסעדה.

ואני? אני לפעמים חושבת שנוח לנו שמאשימים אותנו בחוסר סבלנות, כי ככה מותר לנו להמשיך להיות פריקים של חידושים, סאקרים של ריגושים, בלי להתנצל ובלי להתיפייף – זה מה שבא לנו – כל יום משהו חדש.

יש לי עוד הרבה מחשבות בעניין. הפרעת קשב קולינרית היא מושג שצריך לידון בו ארוכות, ואין לי ספק שבפרספקטיבה של זמן, גם תהיינה לנו תשובות טובות יותר.

ויש לי גם עוד המון מחשבות בעניין הפרעת הקשב שלי. על התובנה עד כמה היא חוט הנחושת שמוליך את חיי. אבל אי אפשר עכשיו. עכשיו צריך לאכול טוב.

אז ככה, זה מה שהיה לי טעים השבוע:

קפה נחמני

בחלל שלנצח נקרא לו “איפה שהיתה פרונטו הישנה” שוכן בראסרי ניו יורקרי. בשניה הראשונה אתה בטוח שנכנסת למקום של רותי ומתי, ורק התמונות הצבעוניות על הקיר מסגירות, שהזוג המלכותי לא היה פה. שבריר של מחשבה חולף בי, שגם לאנשים אחרים בעיר מותר לפתוח בראסרי, ושלא כל בראסרי צריך להיות מושווה לתוצרים של קבוצת R2M. הקפה הוא מקום ממש נחמד, מואר ומזמין, בית קפה משודרג, עם קינוחים של ערן שוורצברד ותפריט אוכל של מנה שטרום – ואם מנה שטרום בפתח, הפיצות במתח.

ואכן, המנה הכי טובה בשולחננו היתה פיצת קרפצ’יו – פיצה דקיקה, ועליה פרוסות דקיקות של בשר נא, צ’ילי ורוקט, שמעבר לעובדה שהיא מאוד מאוד טעימה, גם מהווה ארוחת צהריים קלילה וכיפית, ולא פחות חשוב – שונה. קפה נחמני הוא אופציה חשובה לאיזור הפועם של תל אביב, לכל עובדי האיזור ולכל האנשים שמתגעגעים לשדרות רוטשילד של פעם, אלו שלפני הרשתות.

אכלנו גם סלט עוף עם ארטישוק והרבה ירוקים, נהנינו גם מפניני שרימפס ובייקון – כריך לא שגרתי ומאוד טעים, ולצערי לא היה לי כבר מקום לקינוחים. בפעם הבאה אזמין לי גם את פיצת ה”ברקפסט” שהגיעה לשולחן שליד ונראתה ככה:

בשורה התחתונה: קפה נואר הוא כבר מוסד, אבל אני חושבת שאני מחבבת את הבייבי החדש לא פחות.

הספרים החדשים

שני ספרי בישול חדשים הגיעו למדפים:

הספר החדש של מיכל וקסמן – “בואו לאכול”

כשפתחתי את הספר הזה, ברגע הראשון הרגשתי שהוא אנטי קליימקס לספרי בישול. בדרך כלל, ספרי בישול גורמים לי חשק עז להתרווח בכורסא, לקרוא עמוד אחר עמוד, כולל כל האותיות הקטנות, להתעמק במתכונים ולקבל השראה. זה לא המקרה פה וזו גם לא הכוונה פה – פה באנו לעבוד. זה ספר שנועד לאמא המוטרדת, לזוג הצעיר שרעב, אבל אין לו כח לעמוד במטבח יותר מדקות ספורות. המתכונים מחולקים לפי זמן ההכנה שלהם (מקסימום חצי שעה), והצילומים הבהירים והברורים אינם מעוררי השראה, אך לגמרי עושים את העבודה: את רוצה לאכול את זה? יאללה. עוד עשרים דקות זה כבר מוכן. לא רוצה? דפדפי ושכחי את המתכון הזה לשארית חייך.

ספר גדול? לא. ספר שימושי? בהחלט. מסוג הספרים שהכי מתלכלכים במטבח. יופי.

החדש של ארז קומרובסקי – ”ספר האפייה”

כמה אפשר להתעלף על ארז, כמה?? זה כבר לא נעים. הוא קונצנזוס, את זה כבר הבנו, אבל שוב ושוב ארז נותן לנו הוכחות שלמעמד הזה הוא הגיע בשתי ידיים שיודעות ללטף אוכל, ובעיקר בצק. ספר האפייה שלו הוא ספר שיוצאים ממנו עם ערך מוסף. לא רק אסופת מתכונים, אלא ספר שמאפשר את ההנאה שבאיטיות, בשקיעה לתוך בצק חמים, המתנה לתפיחה או קריצת עיגולים. קראתי אותו בשקיקה, נכנסתי איתו למיטה ואז למטבח, הוצאתי איתו מהתנור מאפה מושלם (חלת פרמזן ובזיליקום), וכשאהיה גדולה, בטח אתגבר על פוביית השאור שלי, ואעשה מה שארז ממליץ לעשות כדי “להסב שאור ללחם מקמחים אחרים”, פרק שעוד אין לי אומץ להתמודד איתו. אבל אם אתם אוהבים בצק, בטח תהנו מההרפתקה הזו.

לסיום הרפתקאותיי הקולינריות, נסעתי לאכול במטבח של פיני בירושלים. שאלהים יעזור לי כמה טעים אצל פיני. כל כך טעים שהפרעת הקשב שלי קפצה פתאום, ואמרה שמעניין אותה לכתוב על זה פוסט שלם. אז זה יקרה. מחר או מחרתיים זה יקרה. אם רק לא תצוץ לה פתאום איזו דרמה.