אורטוריו!

מאז כתיבת הפוסט הזה התחלף השף באורטוריו. כך שאני עדיין יכולה להמליץ על התפאורה והאווירה, אבל אינני יכולה להבטיח שרמת האוכל נשמרה...

המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לתת לאורטוריו היא שעד שלא הזמנתי אספרסו בסוף הארוחה, ונעניתי ש"אין לנו חלב" - לא זכרתי שמדובר במסעדה כשרה.

מרגע שהתישבתי במסעדה היפהפיה ופתחתי את התפריט, דרך הקושי בבחירת המנות (רציתי הכל, וזה לא קורה הרבה), ודרך הביס הראשון, השני והאחרון – לא היתה שניה אחת שאמרתי לעצמי "אוף, חסרה לי חמאה". כאמור עד הקפה, אבל לשם עוד נגיע.

זה קצת מעצבן אותי שאני כותבת את זה. עצם העובדה שאני מנסחת כמחמאה את המשפט "לא זכרתי שמדובר במסעדה כשרה" מעידה על כך שעל אף שנפתחו כאן בשנים האחרונות כמה מסעדות כשרות טובות, עדיין אין פה מספיק מסעדות כשרות מצוינות. כבר הרבה זמן שאני מחכה ליום שבו מסעדה כשרה תיבחן במושגים קולינרים אובייקטיבים ולא במשפטים כמו "יחסית לכשר זה טוב" ולכן כל כך שמחתי לפגוש את אורטוריו, מסעדה שגרמה לי לשכוח את נקודת הייחוס הזו, שכל עוד היא קיימת, רק מעידה על חולשת מעמדו של הבישול הכשר.

אורטוריו ממוקמת במלון אלמא החדש בזכרון יעקב, וכדי להגיע אליה חוצים את הלובי, אבל בדומה ל"רפאל" היא לא מרגישה כמסעדה שהיא חלק מבית מלון, אלא לגמרי עומדת בזכות עצמה.

התפריט מצומצם, ומתחלק לחמש קטגוריות: ירקות, בשר, דגים, פסטות, וספיישלים שבועיים מתחלפים. כל המנות מיועדות ומתאימות לחלוקה, ומנה שמסומנת ב"סיר" היא מנה גדולה יותר, מעין מנה עיקרית. תשכחו מהסימון הזה: כל המנות גדולות.

ארבע ראשונות הגיעו לשולחן:

פתחנו את הארוחה בארטישוק בריגול (48 ₪) – ארטישוקים (זה הרגיל ואחיו הירושלמי) מבושלים בשמן זית ויין לבן – מנה קלאסית מותקנת היטב, אולי רק היה חסר לי "קיק" של חוצפה ישראלית בתוך כל הצרפתיות העדינה הזו. כי הקיק הזה בהחלט הופיע בכל שאר המנות.

מנת "אספרגוס של יוכי" היתה מאוד מפתיעה: האספרגוסים ניצלו על הגריל ונשארו פריכים במידה (מה זה פריך במידה? זה הדרך שלי לאמר שאני לא אוהבת כשמרוב רצון לשמר פריכות, מגישים פעמים רבות במסעדות אספרגוסים ממש ממש קשים, שמסרבים להתמסר לרוטב). על אף ששלושת רבעי מאוכלוסיית השפים בעולם מעדיפה להגיש אספרגוס עם חמאה / פרמזן / כל גבינה אחרת, כאן לקח השף את האספרגוס לטיול במרוקו, והגיש אותו על מעין מטבוחה מעושנת קלות. האספרגוסים נראו מאוד מרוצים מהטיול הזה.

"סלט רועש בלדי" (38 ₪) היה הסלט המצטיין של האביב הזה: מלא עלים ירוקים, מלפפוני בלדי, קולרבי ורוטב עדין שמבליט את טריות הגלם. שום זכר ושום געגוע לגבינה שתמיד איכשהוא בארץ חייבים להגיש עם סלט שכזה.

עקב בעיות הריון, לא יכולתי לדגום ממנות הדגים הנאים (אוף!), והתמקדתי ב"מרק דייגים צהוב" (68 ₪). את הבויאבז האדום ועז הריח מחליף מרק יחסית עדין ובו צ'אנקים של דג עסיסי והמון פרגולה (fregole) – מעין פתיתים ענקיים שפופולרים במטבחי סרדיניה. הפתיתים נתנו למרק תחושה ביתית, אולי מעט ביתית מדי, אבל גלשו בנעימות על הלשון. לזוג מומלץ בחום לחלוק את המנה אם הם רוצים להגיע עם מקום למנה העיקרית.

והם רוצים. כי שתי העיקריות היו גולת הכותרת של הארוחה:

לנגוויני סרדינים חריף (78 ₪) היתה מנת פסטה מדהימה. מד-הי-מה. מנה סיציליאנית קלאסית שפשוט אי אפשר לבצע יותר טוב מזה: את הסרדינים כובש השף לבד. את הבוטרגה (ביצי דגים מיובשות) הוא מייבש לבד. לשני המרכיבים האלה הצטרפו עגבניות, שום, שמן זית וצ'ילי. מנה מפוצצת קראנצ'יות וחריפות וטעמים עזים, שגרמה לי לנגב את הצלחת עם האצבע. לא להחמיץ!

ואז הגיעו צלעות הטלה (148 ₪). 4 "סוכריות על מקל" של בשר שבקושי צריך לנגוס בו. ורדרדות במידה, מתובלות בעדינות, לחות מציר טלה עליהן הן מונחות – בשר איכותי מבית "לגזיאל". ואם עד עכשיו לא הרגשתי שאני במסעדה כשרה, עכשיו לא היה סיכוי שאזכר. לא יאומן שזה בשר שעבר המלחה. הצלעות הוגשו עם "עוגת כרוב" – מעין פרוסת עוגה של כרוב ממולא ובצלים חרוכים, שהיו מצוינים גם כן.

מפורקות מיותר מדי אוכל, וחוששות מהנסיעה הביתה מאוחר בלילה, הזמנתי אספרסו עם נגיעת חלב חם.

ורק אז נזכרנו שהמקום כשר, כי המלצרית אמרה שאין חלב (אלא אם כן אתן בקטע של חלב סויה – לא, אנחנו לא).

הקינוחים שהגיעו עם הקפה לא איפשרו לשכוח את נקודת הכשרות. ביום ביקורנו היו עדיין רק שני קינוחים בתפריט – סורבטים (נחמדים) וצלחת פטיפורים - חלקם מצוינים (המרמלדות) וחלקם פחות (מין מאפה קדאיף קטן עם תותים). אם הייתי בן אדם של מתוקים, הארוחה היתה מסתיימת מבחינתי בטעם פחות מתוק (תרתי משמע), אבל יחד עם הקינוחים הגיע לשולחן גם שף אוהד לוי, שהסביר שהוא עדיין לא מבסוט, שסקציית הקינוחים בתפריט נכנסת עכשיו לעבודה מסיבית, ושאני חייבת לחזור תוך שבוע שבועיים. אחרי הארוחה המשכנעת שקדמה לקינוחים, אני מאמינה לו לגמרי.

אם כבר מדברים על אוהד לוי... אוהד עבד במשך כמה שנים תחת מיכאל גרטופסקי, עת תפקד כשף בפועל של הסושיאל קלאב, מהמטבחים המסובכים והעמוסים בתל אביב. ומיכאל, ועל כך יסכימו רבים, הוא אחד מבתי הספר הטובים בארץ. חיבתו של גרטופסקי למטבח הסיציליאני גורמת לו להוציא מתחת ידיו טבחים שאלופים בפסטות, בשר, דגים, ובעיקר בטיפול מלא כבוד בחומרי הגלם. תוסיפו לכך את העובדה שהמטבח הדרום איטלקי מעולם לא שמע על חמאה או שמנת, ותבינו למה הבחירה במנות מהאיזור הזה למסעדה כשרה היא הבחירה הנכונה ביותר.

אבל לא רוצה להגיד עוד פעם את המילה "כשר" בנימה מופתעת. אני רוצה רק לאמר שהארוחה שאכלתי ב"אורטוריו" הביאה אותי למסקנה שאוהד לוי היה תלמיד מצטיין, שפרש כנפיים בדיוק בעיתוי הנכון, ועכשיו הוא שף מצוין. ממש ממש טעים פה. 

אורטוריו, מלון "אלמא", יאיר 1, זכרון יעקב. 04-6300110 

(אפריל 2015)