ברנינג טאקוס

מכסיקו בוערת!

למכסיקו הגעתי בשנת 1997. היום אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה, אבל אז, זה היה נראה לי הגיוני לעלות על מטוס לבד ולנחות במדינה דוברת ספרדית, כשאני לא יודעת להוציא מילה אחת בספרדית מהפה.

אלהים כנראה מאוד אהב אותי, ובשדה התעופה במיאמי פגשתי ישראלי צ'יליאני שלקח אותי תחת חסותו. תרגמנו שיר של פבלו נרודה, והבנתי איך השפה בנויה. אחרי עוד שבוע כבר ידעתי להזמין חדר במלון וידעתי להזמין אוכל במסעדות, ומבחינתי זה הספיק: מכסיקו ואני התאהבנו זו בזו ויצאנו לירח דבש בן חודש וחצי, רק אני והיא. היא מאכילה אותי, משקה אותי, מעבירה אותי טקסים של אינדיאנים שאמאנים בהרי הצ'יאפס, ואני לא מפסיקה לחייך. זה הספיק לה. היא לא ביקשה יותר.

חזרתי לארץ באמונה מלאה שהמטבח המכסיקני הוא אחד הטעימים בעולם. באותם ימים היתה כאן צ'ימיצ'נגה הנהדרת והמתוחכמת, שלימים נשרפה ונסגרה, והיו עוד מכסיקניות שבאו והלכו, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להותיר את חותמה. ב"מסקל" בפלורנטין הרגשתי עקצוצים של זכרון מוחשי לביסים מהטיול הבלתי נשכח ההוא בלא מעט מהמנות, והיא מסעדונת מקסימונת ואהובה, אבל ככל שעבר הזמן התחלתי לפקפק בזכרון שלי. התחלתי לאמר לעצמי, שלא יכול להיות שכמעט עשרים שנה אני לא מצליחה לשחזר את הטעם ההוא, שאם עשרים שנה אני אוכלת פה אוכל מכסיקני ושום דבר זה לא ב-ד-יו-ק זה, אז אולי ה"בדיוק זה" הוא פנטזיה, אידאה שמקורה בטיול מושלם מדי, ולא בטעם אובייקטיבי. לא הצלחתי למצוא כאן את הקיק הספציפי הזה, שהיה תמיד באוכל של הרי הצ'יאפס, שאני לא יודעת מאיפה הוא מגיע, אבל שם הוא התקיים בכל קרן רחוב, בכל טאקו, בכל אנצ'ילאדה, בכל פהיטס.

ואתמול – "לוס ברנינג טאקוס". ספק דוכן ספק בר קטן, בחיבור בין אלנבי לקינג ג'ורג'. תפריט קטן של טאקוס ובוריטוס, של פלפלי פדרון, נאצ'וס עם גואקמולה ושמנת, סלט עם שברי טורטיה, קסדיה קלאסית, סביצ'ה ואנצ'ילאדה צמחונית.
ביס ראשון מהטאקו עוף – בום! אני במכסיקו. שניה רגע, תנו רגע להיות בטוחה, אני צריכה עוד ביס. עוד ביס. עוד ביס. כן, אני שם, בסמטה עם בתים אדומים, כתומים ותכולים. טעים לי. פשוט וטעים לי.
ויותר מהטעם, הלב שלי מתרחב. הוא לשניה מתרוקן מגעגוע ומתמלא בבטחון שכבר כמעט ואיבד – הזכרון של הקיק לא היה פנטזיה. הקיק הספציפי ההוא נמצא כרגע אצלי בטאקו. הקיק הספציפי הזה אצלי ביד ב-34 שקלים.
והטאקו שרימפס נהדר. והסלט מעולה. הטאקו דג טיפה פחות, אבל אולי זה רק בגלל השניים האחרים המצוינים שלידו. והתירס כיף חיים. והפדרונס הם פדרונס (למרות שאישית, אני את הפדרונס שלי אכלתי בספרד, לא במכסיקו). ואיזה כיף שיש להם רטבי צ'ילי שאפשר למזוג מלמעלה ולהגזים עם החריף. ושום דבר הוא לא אוכל "גדול" או "מופלא" – הוא פשוט אוכל של כיף.

ישבנו פחות משעה, בדוכן המכסיקני החדש שלנו. שותים גם בלאדי מריה חריפה, בתחילתו של ערב רק של שנינו. משם צעדנו ברגל את כל הירידה של קינג ג'ורג' לעבר סרט בדיזנגוף סנטר. ובדרך, ברחוב החבוט, אני חושבת לעצמי שככה בעצם תמיד אכלתי אוכל מכסיקני. בפשטות של דוכן, בלב הקשוח של העיירה, במחירים מצחיקים, וכשהידיים והסנטר קצת מלוכלכים מליים טרי וצ'ילי שטיפטף - אבל מה אכפת לי, גם ככה אף אחד מסביב לא הכיר אותי.
אז אולי אתמול מישהו כן הכיר אותי, בעיקר ההוא, שצעד לצידי, אבל גם אתמול לא היה לי אכפת.

מאז כתיבת הפוסט, המסעדה עברה לוקיישן. הכתובת המעודכנת: אלנבי 97, תל אביב

(פברואר 2015)